סיפורו של אריה (טיבי) שטייר | רוני שטייר
תשפ"ב, 2022
– אדון גרוס!
נשמעה מאחורינו הקריאה בשעה שהמתנו, אבי ואני, בתחנת האוטובוס ברחוב יפו, אחרי הקניות בשוק.
– אדון גרוס!
אדם שלא הכרתי נגע בכתפו של אבי שלא הגיב לקריאה הראשונה.
– מִי אּויְישַג טיבי? שאל הזר בהונגרית.
לא הייתה זו הפעם היחידה שדבר כזה קרה. מדי פעם, כשאבא ואני הלכנו ברחובות ירושלים, היה אדם זר ניגש אלינו ושואל, בעברית או בהונגרית, "מה שלומך, אדון גרוס?" ולאחר מכן התנהלה בדרך כלל שיחה קצרה שהחלה בליטוף ראשי המתולתל וצביטה בלחיי, והמשיכה בעניינים שלא הבנתי את מהותם.
אבי לא הסביר לי אז את פירוש השם הזה. הוא גם לא סיפר כמעט דבר על ילדותו ונעוריו, על מחנות העבודה והעלייה ארצה. מידי פעם שלף איזו אנקדוטה, איזה סיפורון, איזו תמונה, וכשכבר סיפר לנו משהו, לא היה בסיפור גיבור, או שהגיבור היה מישהו אחר. הוא עצמו תמיד רק נקלע לאירוע, היה רק צופה או שחקן משנה.
הסיפור הזה הוא ניסיון לארוג את כל קטעי המידע שנאספו לשמיכה עוטפת אחת. אלא שנשארו חורים רבים שאילצו אותי להוסיף טלאים משלי לסיפור. אני מקווה שהתוספות הוסיפו להבנת האירועים של התקופה, ולהבנת דמותו של אבי…