מתוך ההקדמה לספרה של הציירת רנה בקין "אני ואינך" בעריכת "עושים היסטוריה" (הוצאת כרמל 2010).
כשבאנו לפגישת היכרות עם רנה, לקראת עריכת הספר, למדנו שיש לה סוד. עד סוף השיחה כבר ידענו מהו הסוד הזה, או לפחות חשבנו שאנחנו יודעים. חשבנו שהיא גילתה לנו. חשבנו שהיא יודעת.
חשבנו שהיא גילתה לנו את הסוד כי אנחנו עומדים להיות הביוגרפים שלה, ואך טבעי הדבר שנדע כבר בהתחלה את סוף הסיפור. אבל בהמשך, רנה הדגישה שוב את העובדה שיש לה סוד שהיא רוצה לגלות. כמה מוזר שרנה ממשיכה לגלות לנו את הסוד הזה ובכל פגישה מחדש היא חדה לנו את אותה חידה, ומגלה לנו את פתרונה, כאילו היתה זו הפעם הראשונה.
לפעמים הזהות היא סודית: "מדובר בדמות שהיא חשובה לי מאד, והיא נפטרה בשואה".
לפעמים הסיפור סודי: "אני רוצה שאדם שיגמור לקרוא את הספר יידע שדבר כזה יכול לקרות".
ולפעמים ישנה התלבטות אם בכלל נכון לגלות את הסוד הזה. ואולי לא? אולי להציג את היצירה בלי לספר את סיפור הסוד: "רציתי שהעבודות בלי הסיפור תחזקנה מעמד, תהיינה מספיק טובות. ובחרתי להציג ולפרסם ולהראות – בלי הסיפור. כי סנסציות אנחנו כולנו מאד אוהבים. ולא לכך קיוויתי."
ובהמשך העבודה, לאט לאט נגלה לנו הסוד, שלכאורה היה גלוי לנו מההתחלה. והסוד שגילינו הוא הפליאה של רנה והניסיון שלה לחקור ולהבין את מקורות יצירתה שלה. התחושה החזקה שהמקור הזה נובע מעברה, עבר שמתגלם בדמות: לונצ'יה. נדמה שהסוד הזה גלוי. רנה מגלה אותו במפורש. אבל משמעותו נסתרת, והיא נסתרת גם מרנה עצמה.
הסוד הזה אינו סוד שרנה יודעת את פתרונו. הסוד הוא סוד שרנה מחפשת את פתרונו, כדי לגלות אותו לעצמה. ולפעמים נדמה לה שגילתה, ולפעמים הוא חומק ממנה. אבל נוכחותו מעסיקה אותה, ושוב ושוב מוביל אותה ליצירה. יצירה שנעשית מתוך הקשר הפלאי ללונצ'יה, ולמען הקשר הזה.
כאשר התלבטנו כיצד לערוך את הספר הזה, חזקה עלינו מצוותה של רנה: הציור, הכתיבה והביוגרפיה שלי שלובים כמו גדילים בצמה אחת. כיצד מבטאים את היחד הזה בספר? עשינו הרבה נסיונות, והעלנו הרבה רעיונות. אולי בצורת דף גמרא? אולי בדפים נפרדים? ובאיזה פורמט וגודל? למעשה הספר הזה נערך פעמיים מלאות, וצורתו הסופית התגבשה עוד אחר כך בכוחות המשפחה. האם הצלחנו, העורכים, לשזור את גדילי חייה של רנה לצמה אחת קלועה?
אמנם, גם אם נכשלנו, ואין פה צמה כלל, עדיין רב ערכו של הספר הזה. הוא מציג את עבודותיה של הציירת. הוא מביא את שיריה של המשוררת, והוא מספר את סיפור חייה שבתוכו ארוג גם סיפורה של לונצ'יה. כל אחד מאלה, לחוד, ראוי לספר משלו.
אבל אנחנו מאמינים שהקורא שיגלה את הסוד של רנה במהלך הקריאה, יראה גם את הצמה הקלועה. ועם התקדמות הקריאה ילך ויתגלה הסוד, או אולי דווקא ילך ויוצפן, בדיוק כפי שרנה עצמה מכסה ומגלה, חושפת ומסתירה.
יוחאי שרון ואילן שטייר
מודיעין – ירושלים, מרץ 2009